"צחוק", ציפיות, אכזבות ו"זמן אפריקאי"

"צחוק", ציפיות, אכזבות ו"זמן אפריקאי"\ אלכס סטרניק- יזם ומנטור, מביא היוגה צחוק לישראל

האם הצחוק קשור רק לתנועות הלחיים והפנים שלנו- לעבודת שרירי הצחוק, להוצאה של קול ופריסת הידיים לצדדים וביטוי רב של הנאה ושמחה? או אולי יש לו עוד משמעויות נרחבות ברמה העליונה והפילוסופית יותר? מה מונע מאיתנו לצחוק? האם הצחוק תלוי רק בנסיבות החיים והתנהגות העולם החיצוני כלפינו? מה שלא יהיה, אם נלמד להתבונן בזה, לקבל את זה באופן שלם, לא להתאכזב ולא לפתח ציפיות גם נצליח לצחוק.
במאמר זה נדון על על אפשרויות לציפיות ואכזבות ובחירה ב"צחוק" במסע פנימי וחיצוני באחת ממדינות אפריקה הלא מפנקות: מאלי.

סדנאות צחוק וטיפול בצחוק עוסקות בד"כ ברמה האירובית של הצחוק, ביכולת להחליט שאנו רוצים לצחוק כדי לשחרר מעצורים ולהתפרק- מה שכ"כ טוב למערכת החיסון שלנו ולתחושת האושר הרגעית. אך לעיתים רבות אנו לא מוכנים אף לעשות את זה, את הדבר האלמנטרי ביותר, לצחוק, כי משהו חיצוני מפריע לנו, משהו מאכזב אותנו אולי וכי אולי פשוט החיים לא מתנהלים בהתאם לסטנדרטים שקבענו.

בדצמבר 2009 לאחר ביקורו של מאסטר הצחוק העולמי ומחזיק שיא גינס לצחוק הארוך בעולם, בלצ`ו גירמה אותו הבאתי לישראל לסיבוב סדנאות לקהל הישראלי והפלסטיני-ערבי (האיש התחיל לצחוק לאחר אסונות אישיים), כמו כן עבור עולים חדשים מאתיופיה- טסתי לי לנוח, לחופש (כי מדי פעם צריך לקחת חופש ולא לעבוד קשה)....לאחר הגשמת חלום אחד של הבאת בלצ`ו גירמה לארץ....רציתי להגשים עוד חלום ישן של כמה שנים...נסיעה ל"פסטיבל במדבר" בחולות טימבוקטו שבמאלי שחרף זה שהיא ידועה כאחת המדינות העניות בעולם (המלאה בחול ובתי בוץ) היא גם ידועה במוסיקה שלה ובגדולי מוסיקאים נוספים כמו אמן הקורה טומני דיאבטה וסאליף קייטה ה`זמיר` (הדבר במיוחד הקסים אותי לאחר שהתוודעתי לפני כמה שנים למוסיקה המכשפת של להקת הטוארג `טינאריוון` שמקורה במדבר הסהרה - להקת הבית ב"פסטיבל במדבר"מאז 2001 - חברי הלהקה לבושים מלבושי אינדיגו מסורתיים אך משלבים ניגונים בגיטרה חשמלית מחד ומחיאות כפיים צפון אפריקאיות מאידך, ורציתי נורא לראות את הלהקה האהובה עלי ממדבר ה"סחרה"). אז החלטתי להגשים חלום, קניתי כרטיסי טיסה, השגתי שותף שאוהב לטייל בעולם אך עבורו זו היתה באמת הפעם הראשונה בעולם השלישי, ויצאנו לדרך בת ארבעה שבועות....

הטיסה למאלי עוברת באדיס אבבה, לנו כישראלים אין אפשרות אחרת לטוס. באדיס אבבה מחליפים מטוס לעיר הבירה במאקו. המטוסים של אתיופיאן אירליינס ידועים בד"כ כמטוסים טובים עם טייסים טובים והמטוסים לא מתרסקים יותר מחברות אירופאיות) והמדינה מקיימת קשרים הדוקים עם ארה"ב, לחברה זו גם מונופול על טיסות ברחבי אפריקה. לאחר המתנה של מספר שעות בשדה התעופה עלינו על הטיסה לבמאקו...המטוס המריא ואנו כבר התכוננו לישון אך לאחר חצי שעה באוויר שמענו הודעה של הטייס שהודיע שעכב בעיה טכנית במטוס, אנו חוזרים לאדיס ולאחר תיקון התקלה נמריא שוב לבמאקו (הפתעות החיים, העולם מצחיק). אוקיי, זו לא הפעם הראשונה שטסתי בחברה זו נתקלתי בעיכובים בטיסות לעיתים לשעות רבות, מלווים במרמורים רבים ותלונות מצד הנוסעים (בד"כ אפריקאים ממדינות אחרות ביבשת, שזועמים באנגלית רוויה במבטא צרפתי על ה"זמן האפריקאי" גם בשדות התעופה). . עוד בשדה התעופה יצרתי קשר עם בחור צעיר, נראה איש עסקים ומערבי יחסית, מוסלמי מטימבוקטו שדיבר 3-4 מילים באנגלית והראה לי מהטלפון הסלולרי שלו קטעי וידאו של הפסטיבל.

לאחר שבילינו שעות רבות בשדה התעופה (מה שלא אפשר לנו לנחות בבמאקו בשעה מוקדמת ולהגיע למלון אותו הזמנו כי המלון ננעל לאחר 10 בלילה) עלינו שוב על המטוס אך כנראה שלא היה זה אותו המטוס וייתכן כי היה מדגם קטן יותר. המטוס היה מלא בנוסעים, רבים היו מוסלמים אפריקאים שחזרו חזרו ממכה לאחר תג מוסלמי והיו עמוסי ציוד.
המטוס נחת במאלי בשעה מאוחרת, למזלנו המחשב בדסק ההגירה הפסיק לעבוד לאחר שהיה אמור להדפיס לנו ויזה ל5 ימים אותה היינו חייבים להעריך במשטרת ההגירה בבמאקו או מופטי (עיר לגדת נהר הניז`ר) ובלית ברירה קיבלנו ויזה לחודש ימים באופן ידני...אך...בינתיים...ליד מסוע המזוודות והציודים איננו רואים את הציוד שלנו מתגלגל לו.

כמונו כמו עוד כמה עשרות אנשים לא קיבלו את הציוד (לא היה מקום בתא המטען לכל התיקים), ניסינו לדווח על כך במשרד פינתי שמתעסק עם תביעות ציוד אך העובדים לא ממש גילו עניין ושרבטו משהו במחשב, צרפתית ממש לא דיברנו ואנגלית הם לא ממש דיברו. בכל מקרה הבנו ש3 ימים אח"כ יש טיסה נוספת לבמאקו מאדיס אבבה והציוד יגיע.

מה עושים עכשיו כשאין לנו ציוד (לי עוד היה תיק קטן עם מברשת שיניים ותחתונים להחלפה אך לשותף לא היה כלום)? יש 2 אפשרויות: האפשרות הקלה והרגשית- הנובעת מ"מעגל הנוחות" היא להשאר בעיר הבירה, לקחת מלון וכל יום להתקשר לשדה התעופה (בתיווך מקומי שמדבר צרפתית), ללכת לסניפי חברת התעופה ולתבוע את כספי הפיצוי שלנו כי אנו צריכים לקנות בגדים עד שיגיע (בסימן שאלה) הציוד המיוחל. וכמובן לא לזוז לשום מקום במדינה עד שלא יגיע הציוד כאשר כל התקופה הזו מלווה בהתעצבנות יתר ומרירות, אכזבה (שילמנו כ"כ הרבה כסף כך שהיו לנו ציפיות שהטיול יתחיל ברגל ימין) ,דאגה לעתיד שמא נשאר בלי ציוד ונמתין לנצח עד שנקבל את המזוודות שלנו- בהחלט פגיעה בבריאות שלנו, במערכת החיסונית שלנו וכמובן שנפסיק לצחוק עד שלא נקבל את הציוד. וזה בהחלט לגיטימי, מובן ומוצדק הגיונית מסיבות של עגמת נפש. אני הצעתי לשותף שלי אפשרות שניה, (שלקח קשה ביותר את העובדה המרה שכל הציוד שלו לא הגיע...גם לא תיק הרחצה ואף בגד החלפה...והטיל ספק שבעוד 3 ימים כנראה נזכה לראות את הציוד). האפשרות השניה היתה לחכות עוד כמה שעות בתחנה המרכזית לאוטובוס לעיר הקרובה , סגו, מרחק של 4 שעות נסיעה, נוכל לשהות שם יומיים ואז לחזור לאחר יומיים לבמאקו ובתקוה לקחת את הציוד ודיה צרה בשעתה, בינתיים אפשר להינות מהרגע כי אין לנו רגע אחר. וכך עשינו...

לאחר ביקור בעיר סגו, עיר לגדת נהר הניז`ר, על אתריה ושווקיה, ונהר הניז`ר האגדי, שהתנהל אולי ללא הציוד אך לגמרי על מי מנוחות וכלל הרבה יצירת צחוק מבחירה אישית שלי עם המקומיים דרך שימוש בטכניקות של מימיקה ועוויתות פנים מול אנשים היושבים בצידי הרחוב ומנסים למכור מוצר זה או אחר לפרנסתם (קל מאוד להצחיק את האפריקאים החסרים מעצורים מנטליים, דרך קשר עין ומשחק של פרצופים מעוותים, ושני הצדדים נהנים וכך אנו יוצרים צחוק מידבק ברחוב והטבה בריאותית- כך אנו גם יכולים להיות "מאסטרים" של מצבנו הרגשי ברגע אקוטי ולשנות את מצב הרוח אף לזמן מועט ולהרגיש קצת יותר טוב), חזרנו לבמאקו. במשרדי התעופה הבטיחו לנו שהמטוס מגיע ומיד יצאנו אל שדה התעופה...שם פגשנו את שותפינו לטיסה הקודמת...אשר באו לאסוף את ציודם. והפלא ופלא, " הפתעה ראשונה" והפעם לטובתינו, אם תרצו כי כשמסתכלים יחסית לאפריקה שהזמן בה לא זמן, הדקה היא לא דקה ורוב האנשים לא מסתובבים עם שעון, הציוד שלנו הגיע והנה אפשר להמשיך לטייל. איזה כייף!

לאחר 10 ימים שכללו טרק בארץ הדוגון שנראית אטרקטיבית ומסתורית יותר על הגלויות ובאתרי האינטרנט, ביקור בעיר מופטי המושווית ל"ונציה של מאלי(Venice Du Mali ), נסענו בנסיעה מאובקת בטנדר טויוטה דחוס באנשים שראשיהם תקועים בתקרה, אל טימבוקטו שם התרחש הפסטיבל במדבר זו השנה העשירית. אך השנה בהחלטה של רגע אחרון, הפסטיבל לא נערך בחולות העיר אסקנה, 70 ק"מ מטימבוקטו אל תוך הסהרה אלא ק"מ אחד מהעיר החולית הזו, עכב התראות בטחוניות ופוליטיקה וחשש שרבים מהמבקרים המערביים לא יגיעו. שמחתי להגיע לפסטיבל הנ"ל שבגללו נסעתי בעצם למאלי, ולצפות בהופעה חיה של הלהקה אותה אני כ"כ אוהב.

הלהקה התחילה לשיר לאחר שכל להקות החימום האחרות, המאליניות והאירופיות הופיעו. כאשר הלהקה עלתה לבמה להופיע, שמתי לב לפרט קטן אך חשוב שמקים הלהקה ה"אנטרפנר"- מי שלימד את כל חברי הלהקה לנגן על גיטרה חשמלית, פשוט נעדר מהמופע. זה האיש שהכי מרגישים את נוכחותו בהופעה. ההופעה של להקת טינאריוון היתה טובה, אנשים קפצו והשתוללו כאשר המוזיקאים לבושי בגדי האינדיגו מחאו בכפותיהם בשיטה הצפון אפריקאי ושרו בליל של שפת הטאמשק וצרפתית. אך זה לא היה זה! לא בשביל זה הגעתי!
ומאידך מצאתי את עצמי לא מתאכזב ששילמתי כלכך הרבה כסף לראות את הלהקה הזו והלב הפועם מאחורי הלהקה פשוט לא היה.

המושג "זמן אפריקאי" מתיחס למצב שבו אף אחד לא יודע מתי יקרה מה ואם יקרה, אין דבר כזה "שעון". אוטובוס למשל יכול לצאת בבוקר אם הוא מלא, אך אם שלושה כרטיסים לא נמכרו הנהג יחכה 8 שעות בשלוות נפש עד שאחרוני האנשים ישלמו על הנסיעה. אותו אוטובוס האמור לעבור רק 250 ק"מ ייתכן שיעבור אותם ב7 שעות, אולי ב9 שעות ואולי הוא יגיע רק למחרת וכל זאת נעשה בשיוויון נפש כל עוד אפריקאים מתמודד עם קונספט תרבותי זה.

אני נתקלתי לאורך כל הטיול במצבים כאלו: אוטובוסים שנסעו 30-40 קמ"ש לאורך מאות ק"מ הגיעו ליעד ב12 בלילה למרות שבפועל היינו צריכים להיות ב5 בערב, שייט על נהר הניז"ר בסירה שכורה רק עבורנו שלקחתי יחד עם כמה שותפים (במחיר מופקע) מהעיר טימבוקטו אל העיר מופטי לקח 4 ימים ולא 3 ימים כאשר לאורך כל הדרך המנוע קרתע ובסוף שבק חיים ונאלצנו להפליג את 30 הקמ הנותרים לעיר מופטי עם אוניית דייג עמוסה שבמקרה ראינו עוברת.

רוב האנשים המערביים שאין להם נסיון בטיולים בעולם השלישי או שטיילו אף במקומות נוחים ו"מפנקים" יותר כמו הודו ונפאל (אכן יש פינוקים במדינות אלו יש רק למצוא אותם) מתחילים להתלונן, להאשים, למרוט עצבים (התלונות מיועדות אל נותני השירות האפריקאים במקרה זה) וחדלים להינות מהרגע הזה...כי צריך להגיע מהר בהתאם לסטנדרטים המערביים של הזמן...כי זה לא תואם לתכנית ששרטטנו בעבור הטיול שלנו במדינה האפריקאית. האכזבה היא רבה ואיתה ההפסד הרגעי בבריאות הנפשית, אך לנותני השירות האפריקאים אין בדיוק מה לומר לנו וגם נאנוס אותם לענות לנו לשאלה "מתי מגיעים" אי אפשר יהיה לתת אחריות מלאה לתשובה המקבעת זמן ("אנחנו נגיע עוד שעתיים") או מרחק בק"מ אפילו. במקרה הזה- שאנו מאוכזבים כי ציפיותינו המערביות בהתאם לזמן מערבי במדינה אפריקאית לא מתממשים (והאם יתממשו?) אנו מפסיקים לצחוק, להינות מהרגע הזה (צחוק קשור לשחרור מנטלי ורגשי, גם מזמנים של עבר ועתיד ובמהותו העליונה הוא מתעלה מעל נסיבות חיצוניות והפתעות חיים, אלא דווקא בא בגללם). כאשר אנו לא בסובלנות ובשיוויון נפש לקבל את "הפתעות החיים" באפריקה ובעולם בכלל, אנו לא יכולים להיות שלווים.

ומצד שני,הדבר החיובי בדבר הוא שטיול במדינות אפריקה הלא מפנקות, היכן ששום דבר לא "מסתדר" בהתאם לסטנדרטים שלנו ולהיגיון המערבי יכול ללמד אותנו לקבל את הדברים כמו שהם, להשאר רק ברגע הזה ולהינות ממנו כי אין לנו רגע אחר- והכוונה היא לעשות השלכה לחיים שלנו כאן בישראל- כי העולם מפתיע ויכול לפעמים להשתעשע איתנו בכל מקום בעולם, ולעיתים המושג "זמן אפריקאי" המחייב בלמידת סבלנות מתקיים גם בישראל או במדינה מערבית אחרת. כמובן שזהו תהליך ארוך להפנמה כי לא מיד אנו מגיעים לתובנות האלו ותהליך זה עמוס מרמורים, תלונות וקונפליקטים אישיים ובין אישיים אך אח"כ עם קבלת התובנה הזו אנו יכולים להתחיל לחייך ולצחוק באמת. למדנו מה זו סבלנות וכרגע ניתן להשליך אותה גם אל החיים במדינה מערבית. למדנו שכגודל הציפיות כך יגדלו האכזבות שלנו שישליכו על התחושה הנפשית והרגשית וגם על מע החיסון שלנו שבסוף לא תעמוד מעודף המתח הנובע ממרמור. הכסף הרב ששילמנו על טיול כה יקר באחת ממדינות אפריקה הלא מפותחות לא יורד לטמיון כאשר מהטיול הזה גם אם חסרים בו נופים יפים ומאכלים אקזוטיים כמו שהשתוקננו לראות ( אם נתבסס על הגלויות שראינו או באתרי האינטרנט , למשל על המסגד בוץ המרשים בעיר דג`נה או כפרי ארץ הדוגון הבנויים על מצוקים הנראים קצת אחרת ב"מציאות"), למדנו להיות סבלניים ולקבל גם את "הפתעות החיים" ( עבור רובנו מטוס שמתעכב 10 שעות בשדה תעופה באדיס אבבה בגלל תקלה טכנית זו "הפתעה") בחיוך או לפחות בשלוות נפש.

כאשר הפתעות אלו או אחרות קורות לנו ויכולות "לתקוע" אותנו ולקבע אותנו במקום אחד ממררים בבכי, מאשימים את כל העולם, ומונעות מאיתנו להתחיל להינות מהטיול ולכן לנוע – תמיד תהיה לנו הבחירה לא להיות לקרבן של האירוע שקרה. אפשר כל יום להתקשר לחברת התעופה ולשאול מתי יגיע הציוד ולאיים שאם לא ישלמו לנו פיצויים הולמים לעולם יותר לא נטוס איתם, הצדק עימנו, אך האם אנו באמת נהנים ברגע הזה? האם אנו יכולים לחייך? האם אנו יכולים להתנתק לרגע ממה שקרה ולהתחיל לנוע לכפר השכן ולחזור אחרי יומיים לאסוף את הציוד? ואולי האם אנו יכולים להתחיל לצחוק על כל מה שקרה ולהיות בטוחים שכמו שעכשיו הכל בסדר אז גם הכל יסתדר...כי הכל מסתדר...בעיקר אם מפסיקים לדאוג ולא נותנים יותר מדי משמעות לאירועים לא נעימים שקורים.

מאמר זה הראה את הקשר הרב בין ציפיות ואכזבות על בריאותנו ועל צחוקנו הפנימי בעיקר אך גם החיצוני, ואיך למושגים בלתי נתפסים בעולם מערבי, מושגים שנחשבים לפרימיטיביים בעינינו כמו "זמן אפריקאי" שקיים רק באפריקה ואולי גם במזרח אסיה- ישנה השפעה חיובית על תהליך צמיחתנו הפנימית ועל בריאותנו הנפשית (לחץ, מהירות בזק, תפוקה מהירה...האם מיטיבים לבריאותנו בעולם מערבי?) אם רק נדע לא להיאבק בקודים תרבותיים אלו אלא לקבל אותם ולהינות איתם, גם באפריקה וגם בעולם המערבי (אם מתמזל מזלנו לחוות אותם גם כאן).

אלכס סטרניק- יזם ומנטור בתחום התראפיה בצחוק. אחד משני מביאי שיטת היוגה צחוק לישראל מאז שנת 2004, ומאמן בכיר של מנחי יוגה צחוק מטעם ביה"ס הבינלאומי ליוגה צחוק. מנחה בינ"ל בתחום הג`יבריש אימפרוביזציה העוסק בין היתר בהפתעות החיים ובהשפעה של עודף משמעות מול חוסר משמעות על הבריאות הנפשית שלנו. עד לפני 6 שנים חי באתיופיה ותרגל שם תראפיה בצחוק בבית החולים של האמא תרזה באדיס אבבה.

לאתר של אלכס: http://www.laughter.co.il